פרקינסון היא מחלה ניוונית של המח, הפוגעת בתאים דופמינרגיים באיזורים מוטוריים במח. המחלה מתבטאת בארבעה סימפטומים עיקריים:
1. נוקשות שרירים: בתחילה שרירי הגפיים, ובהמשך שרירי הגב ושרירים נוספים, הופכים לנוקשים. כדי להניע איבר, שריר אחד צריך להתכווץ בעוד השריר המנוגד לו נרפה. כאשר השרירים אינם נרפים אין אפשרות לתנועה, וגם נגרם כאב בשריר ובעצמות.
2. רעד: הרעד האופייני לפרקינסון מתחיל בדרך כלל בידיים, ומתפשט לרגליים, ללסת ולפנים.
3. איטיות תנועה: היכולת לתת הוראה להניע איבר בגוף נפגעת, וכך התנועות נעשות איטיות ומסורבלות. לעיתים ה"ברדיקינסיה" הזו אינה עקבית – רגע אחד התנועה ספונטנית ומהירה, ורגע אחר החולה "נתקע".
4. חוסר יציבות: השיווי המשקל נפגע באופן קשה, וכן גם יכולת התיאום והקואורדינציה.
בנוסף, חולי פרקינסון רבים סובלים מדיכאון (גם בגלל המצב, וגם בגלל הפגיעה במערכות הדופמינרגיות), מצבי רוח משתנים, חרדתיות, אובדן זיכרון, קשיים באכילה (כי שרירי האכילה נפגעים גם הם), בעיות בדיבור, בעיות עיכול ושינה ובעיות עור.
הסימפטומים של המחלה מופיעים בתחילה בצורה קלה. בהתחלה, מבחינים אנשים קרובים בכך שהאדם נעשה איטי יותר, לעיתים נשאר באותה תנוחה זמן רב בלי לזוז, נראה עייף כל הזמן, נוטה לאבד את חוט המחשבה שלו, ושהבעת פניו קפואה. אך הפרקינסון היא מחלה פרוגרסיבית, שקצב התקדמותה מהיר יחסית. כך במשך הזמן נפגעות עוד ועוד יכולות מוטוריות של החולה. הרעד ההולך ומתחזק מונע פעילויות פשוטות כמו אכילה עצמאית.
חולי הפרקינסון הופכים לפחות ופחות עצמאיים עם הזמן, עד שאינם יכולים עוד לדאוג לצרכיהם לבד, וצריכים להיות מטופלים בצורה צמודה מסביב לשעון.
טיפול בפרקינסון
פרקינסון היא מחלה חשוכת מרפא, משום שאין דרך לשקם תאי מח שמתו. יחד עם זאת, קיימים מספר טיפולים שיכולים לעכב את התפתחות המחלה, ואפילו להביא לשיפור משמעותי ביכולת התפקוד של החולים:
1. טיפול תרופתי: תרופות שמעלות את מינון הדופמין במוח, ובראשן ה-L-dopa, יוצרות שיפור בסימפטומים של איטיות ונוקשות. זו נחשבת לתרופה היעילה ביותר, למרות שאינה מפחיתה כמעט מהרעד. כמו כן, לתרופות יש תופעות לוואי כגון בחילות והקאות, ירידה בלחץ הדם, עוויתות ותנועות חדות בלתי-רצוניות, ותחושת חוסר מנוחה. בשלב מסויים של המחלה, התרופות מפסיקות להשפיע על החולים.
2. ניתוחים: ניתוח של חולי פרקינסון נעשה רק במקרים חריגים, כאשר הופעת הסימפטומים ייחודית. למשל, אצל אנשים שהרעד אצלם חזק במיוחד, או שהרעד מופיע רק בצד אחד של הגוף, מקובל הליך כירורגי שמטרתו להרוס את האזור במח שאחראי ליצירת רעד.
3. גירוי מוחי עמוק: בשנים האחרונות מתפתח טיפול שתוצאותיו נראות מבטיחות. בהליך כירורגי מושתלות במוחו של החולה אלקטרודות, השולחות פולסים חשמליים מכוונים ומתוכננים. פולסים אלה גורמים לגירוי של איזורים מסויימים במח, אשר משפרים בצורה ניכרת את תפקודם של החולים, ללא תופעות לוואי.
פרקינסון וקנביס רפואי
המחקר על השפעות הקנביס על מחלת הפרקינסון נמצא בחיתוליו, וישנם ממצאים סותרים לכאן ולכן. כיום אין הוכחה לכך ששימוש בקנביס משפר תסמינים של פרקינסון. ישנם גם מחקרים שמראים שהקנאביס דווקא מרע את מצבם של החולים. יחד עם זאת, נראה שלקנאביס כן יש השפעה חיובית על תופעות הלוואי הקשורות לתרופות אותן נוטלים החולים.
השימוש בקנביס מונע בחילה והקאות, משפר את התיאבון, פותר בעיות הקשורות במערכת העיכול, וכן מסייע בהתמודדות ובהשלכות הנפשיות (כגון בהפחתת דיכאון וחרדה). במקרים מסויימים יכול הקנביס להקל על כאבי השרירים של החולים (למרות שאינו מביא להרפיה של השרירים).
אין להקל ראש בהשלכות אלה. מספר מחקרים הראו שתחושת האופוריה וההקלה שמושגת בעקבות שימוש במריחואנה, נותנת לחולים הרגשה שמצבם השתפר, ובכך לכל הפחות יוצרת חוויה טובה לחולים (גם אם בפועל לא נראה שיפור ביכולותיהם המוטוריות).
במספר מחקרים דיווחו המשתתפים על הטבה בסימפטומים של המחלה לאחר שימוש בקנביס, למרות שהקלה כזו לא נראתה בבדיקות הפיזיולוגיות.
מהצד השני, יש לנקוט במשנה זהירות בהמלצה על שימוש בקנביס רפואי בקרב חולי פרקינסון, משום שהסם עלול לגרום להחרפה במצבם הקוגניטיבי, לטשטוש, ולפגיעה נוספת בזיכרון. בעקרון, פרקינסון אינו נמצא ברשימת המחלות אותן מקבל משרד הבריאות כעילה לשימוש בקנאביס רפואי.
עם זאת, על החולים יחד עם רופאיהם לשקול את היתרונות והחסרונות של שימוש בקנאביס, ולבדוק האם הוא יכול לעזור בתמונת מחלה ספציפית של מטופל יחיד.